מציירת את חייה

מציירת את חייה

בתערוכה שנערכה רגע לפני הקורונה הציגה תחריר את יצירותיה, בהן היא פונה בעיקר לנשים, מבקשת מהן לחלום ולהאמין בכוחותיהן

חסין אלדדא

עוד כשהיתה ילדה, גילתה תחריר אלזובידי את אהבתה ליצור. היא עוד לא ידעה מה זה אמנות, לא הכירה טכניקות ושמות של אמנים גדולים,  רק הרגישה שזה מה שהיא רוצה לעשות כל הזמן, וכך נסללה דרכה כאומנית. יצירותיה רב סגנוניות: ציורים על קנבס ודגמים המשלבים אמנות מסורתית כמו רקמה וחריזה. היא מבין הנשים הבדואיות הבודדות שעוסקות באמנות וגם לה הדרך לכך לא היתה קלה.
"כילדה, הרגשתי שאני טובה בציור, ומאז התחלתי לצייר. הייתי אוספת כל מיני חפצים שאנשים היו זורקים בוואדי והופכת אותם למשהו אומנותי. ההורים שלי לא קנו לי ציוד לציור כמו קנבסים וצבעים או חומרי יצירה, זה הוביל אותי לחפש בעצמי ציוד זרוק כמו חוטים, מסמרים, לוחות וקרשים זרוקים ומהפסולת שמצאתי ומהם יצרתי."
אלזובידי נשואה, ואמא לשני ילדים. לאחר שסיימה תיכון החליטה ללמוד אומנות בצורה מסודרת.  באוניברסיטת בן גוריון. "למדתי במסלול לתואר ראשון בתולדות האומנות והיצירה ובחטיבה לתרבות ושפה ערבית" – למשפחתה, שלא תמכה בתחביב האמנותי שלה, סיפרה שהיא לומדת תרבות ושפה ערבית, כדי שלא יימנעו ממנה את הלימודים.
[ יצירותיה בתערוכה במרכז גו' אלון. צילום: פרטי
במשך שנתיים עבדה  בעיריית רהט עם תלמידים בעלי צריכים מיוחדים וכמורה לאומנות בבתי הספר בכל אזור הנגב. והציגה את יצירותיה בתערוכות שונות בערד ובאר שבע. האמנות היא חלק בלתי נפרד ממנה. כשהיא בודדה בתחום ללא קולגות מהמגזר, ובהעדר מי שיתמוך ויעריך את יצירותיה בסביבה שלה בתחילת הדרך, חשבה לא פעם לוותר על החלום, אבל זה היה חזק ממנה. "דרך הציור אני יכולה להבין עצמי יותר טוב, אני מבינה דרכו מי אני ומה אני, וכך מתמודדת עם כל קושי, הציור הפך לחלק בלתי נפרד מהחיים שלי. אני מבינה דרכו מי אני ומה אני."
אישה כלואה בתוך צמיד
תחריר מציגה יצירות שלה המדמות את האומנות והקישוטים הבדואים המקוריים, בעיקר מהחיים הבדואים הישנים, ודרכם שואפת להציג את התרבות הבדואית המסורתית. יצירותיה מוצגות כעת בתערוכה המתקיימת במוזיאון ג' אלון למורשת הבדואית.
"בתערוכה היו כמה ציורים שעבדתי עליהם במהלך חצי השנה האחרונה. התערוכה אורגנה לאחר שיחות עם אוצרת התערוכה, ליאת יהודה, שראתה כמה תכשיטים בדואים וציורים המציגים את עמדת ומעמד הנשים בחברה הבדואית. ניסיתי להראות שעיטור וקישוט של אישה אינו מה שקובע את דמותה וערכה של אישה בחברה. אלא אישה שעובדת ולומדת, זה מה שמגדיר את אישיותה, לא את הקישוט והתכשיטים. בין הציורים שהכנתי, רואים אישה הכלואה בתוך צמיד, ואיך היא נמצאת בתוך מסגרת מסוימת, אבל אני מאמינה שהאישה צריכה להיות מחוץ למסגרת שהחברה מציבה לה. על כל אישה להסתכל קדימה ולהאמין בעצמה וללכת לכיוון שתוכל דרכו למצוא את עצמה ודרך לחולל שינוי."
"ציור אחר מראה אישה רעולת פנים על פיסת צמיד. רציתי להראות לנשים שהן הנושא העיקרי החשוב יותר מתכשיטים. בנוסף לציורים אמנותיים אחרים, פניהם של הדמויות מצוירות על בד יוטה, שנוצר בשיטת האריגה הבדואית בצבעים אחרים.
כל אחת יכולה להיות הדמות שהיא חולמת 
באמצעות יצירותיה ודרך חייה היא מבקשת להעביר מסר של הגשמה עצמית לנשים ונערות בדואיות בפרט, אך גם לכל אדם באשר הוא האדם "אני בטוחה שלכל אחת מכם אישיות וערכים. לא לתת לחברה לשפוט אותך או להגדיר לך את זהותך. את יכולה להיות הדמות שאת רוצה, לממש את החלום שלך ולהתגבר על כל המחסומים שהחברה מציבה לפניך. "
"הייתי במרכז מנדל למנהיגות חברתית בנגב וסיימתי את לימודי תוכנית התרבות של המרכז. הגשמתי את החלום שלי ללמוד לצייר, לצאת מהאוניברסיטה כבוגרת תואר ראשון בתולדות האומנות, להשתתף בתערוכות שונות בנגב. אבל מה שבעיני הוא הגשמת החלום האמיתית זה שעברתי את כל המכשולים שהיו לי בדרך. אם זה בילדות שלא היה לי חומרים לציור או כאישה בוגרת שהרבה אנשים אמרו לי 'בדרך הזאת לא תצליחי' ו'אין עתיד' ו'לא תהיה לך פרנסה'. אבל האמנתי בעצמי והצלחתי ועוד אצליח בהמשך ".
אלזובידי שואפת שהרעיון שלה יגיע רחוק ואנשים יוכלו לראות את האומנות שלה. לשם כך היא פתחה גלריה בבית שלה, שם מוצגות יצירותיה וניתן לבוא ולבקר בה. "לדור החדש יש יותר עניין באומנות אבל זה קורה לאט-לאט. בשביל זה פתחתי גלריה בבית שלי  שבה מוצגים כל הציורים שהכנתי במהלך השנים וכולם מוזמנים לבקר ולראות."