אל הודאג' מתחם הספורט לנשים

"בהתחלה ישבנו ימים שלמים לבד, רק הצוות. היום הגברים מעודדים את הנשים כדי שילכו לעשות כושר"

מתחם הספורט אל-הודאג' לנשים ברהט, עסק ראשון מסוגו, ידע קשיים בתחילת הדרך. נדרשה תמיכה של הגברים ומעורבות של האימאמים כדי להכניס לתודעה את הרעיון של ספורט נשים בחברה הבדואית. היום המועדון חונך מבנה חדש וכבר הפך חלק בלתי נפרד מהנוף

 שירה אלטמן-יום טוב

אל מתחם הספורט הראשון לנשים "אל-הודאג'" שעבר לאחרונה למשכן חדש בשכונה החדשה ברהט, הגעתי בין הגל הראשון לגל השני של וירוס הקורונה, בדיוק בשיא  ההדבקות ברהט. אבל באל-הודאג' שומרים על התו הסגול בקנאות: מדידת חום, אלכוג'ל, רשימות מסודרות. "ביקשנו מהנשים שגרות באזורים שיש בהם הרבה נדבקים שלא יגיעו עד שהמצב יירגע. הקפאנו להן את המנוי על חשבוננו, כדי לא להסתכן בסגירה של המקום". מסבירה לי עביר עבד אלקאדר, המנכ"לית.
נתחיל מהסוף: חוג דאנס מזרחי
כשתיאמתי את הביקור שלי במתחם, תכננתי להשתתף בשיעור סטודיו אחד, לדוגמה. לא חשבתי שזה ילך רחוק עד כדי חוג דאנס מזרחי אני, עם כיסוי הראש המאוד-יהודי שלי, וגוון העור המאוד-אירופאי שלי, נכנסנו לסטודיו לקול מאוואלים וצלצולי פעמוני המותניים, וגיליתי שרירים שלא ידעתי על קיומם. את הטלפון השארתי בחוץ – חוקי המקום שנועדו לשמור על צניעות הנשים. השיעור כמובן נעשה בערבית, הבנתי כמה מילים בודדות אך זה לא גרע מהחוויה, ומדי פעם קיבלתי הדרכה מיוחדת בעברית. היו אלה 50 דקות שעליהן אני אספר עוד זמן רב. את חבורת הנשים שאליה הצטרפתי הובילה מדריכה מקצועית ומנוסה, שדאגה לעבור במהלך השיעור בין כל המשתתפות – לפרגן, לדרבן, ולדייק תנועות. מאז אני רק חושבת על סיבות לחזור, ומאוד מקנאה במי שזוכה להתעמל בין כותלי המקום המיוחד הזה.
צילום: עביר עבד אלקאדר
הדרך לספורט נשים עוברת אצל הגברים
הסיפור של המקום המיוחד הזה מתחיל לפני שש שנים. שתי יזמיות יהודיות שוכרות קומה במרכז המסחרי ברהט כדי להקים עסק רווחי, שיתמקד בנשים. בעל המקום תכנן סלון כלות, הן החליטו להקים מועדון כושר – הראשון מסוגו בחברה הבדואית לנשים בלבד, והראשון בכלל בעיר רהט. עם השנים נוספו לו שותפים בהפעלתו:, ארגון אג'יק מכון הנגב וקרן באדר, שהצטרפו ליזמיות ג'ודי וחיה. כך שינה המועדון את אופיו לכדי עסק חברתי, שפועל במטרה לפתח את הידע והכלים של נשים בדואיות בכל הנוגע לקיום אורח חיים בריא וספורטיבי.
עבד אלקאדר, המנכ"לית מספרת: "לא הייתה מודעות לספורט נשי בחברה הבדואית. היו חדרי כושר קטנים במתנ"ס, שקיבלו רק נשים רק בחלק מהימים אבל רוב מוחלט של הנשים לא הגיעו לשם. גם לנו לקח זמן עד ששינינו את התודעה והצלחנו להוכיח שהמקום שלנו מוגן, שנשים יכולות להגיע אליו באופן חופשי ולהרגיש נוח. מדי פעם היינו צריכות להישאר אחרי שעות הפעילות, רק כדי להכניס גברים שבאו לראות את המקום, לבדוק ולוודא שאפשר באמת לשלוח אליו את הנשים והנערות במשפחתם, שאין בו מצלמות, שלא רואים את המתעמלות מבחוץ. לפתיחה הרשמית של המקום הזמנו אנשי דת מפורסמים בדרום כדי שיבואו, יראו את המקום, ויספרו לקהילה שאפשר לשלוח לכאן את הנשים בנחת".
"בנוסף לכך, אג'יק מכון הנגב מארח פורום אימאמים של כל המסגדים בדרום, שנפגשים אחת לחודש ודנים בסוגיות חברתיות. במסגרת הזו נתנו להם הרצאות על החשיבות של בריאות האישה, ולמה זה טוב לשלוח אותה לחדר כושר. כך הם הכניסו לתודעה את המושג 'ספורט נשים', ואפילו נשאו דרשות בנושא במסגדים ובתפילות המרכזיות של יום שישי. זה לקח לא מעט זמן, וההתחלה היתה ממש קשה. בשנה וחצי הראשונות היינו מבלות שעות ארוכות לבד במהלך היום, רק הצוות."
המתעמלות הפכו למדריכות כושר
המודעות של הלקוחות עצמן, הנשים, היתה קשה לעצמה. "הלקוחות הראשונות היו נשים שלא הגיעו להתאמן באופן רציני, אלא בעיקר כדי להגיד ולהראות שהן היו בחדר הכושר. אחר כך התחילו להגיע נשים שהיו להן מטרות ספציפיות: 'אני רוצה לרזות כדי להיכנס להריון', 'אני רוצה להתחטב לפני החתונה שלי', 'הרופא המליץ לי להיכנס לכושר'. הגיעו גם ילדות צעירות עם השמנת יתר שנשלחו בידי הרופאים מקופת חולים. לכל אחת שהגיעה הייתה מטרה מוגדרת, אבל  עדיין לא היו בנות שהגיעו רק כי הן אוהבות ספורט ורוצות להכניס ספורט לאורח החיים שלהן. היום יש לנו 180 מנויות. חלק מהנשים שהתמידו באימונים יצאו ללמוד את התחום. התחלנו עם 95% מדריכות יהודיות כשהשיעורים נעשים בעברית, שלא שגורה לגמרי אצל כל המתעמלות. היום אנחנו במצב הפוך: יש לנו רק 5% מדריכות יהודיות, וכל השאר הן מדריכות דוברות ערבית שחלקן גדלו פה אצלנו".
המשכן החדש. צילום: עביר עבד אלקאדר
עבד אלקאדר מספרת לי גם על אתגרי תקופת הקורונה: "ב-15 במרץ החליטו שסוגרים את חדרי הכושר. גם אנחנו סגרנו כמובן. ניסינו להמשיך עם שיעורים וסדנאות בזום. זה לא היה מספיק אפקטיבי לדעתי, אבל הרבה מועדוני כושר נאלצו לעשות את זה כדי להמשיך להתקיים ולשמר את הלקוחות. במקביל, הסתיים חוזה השכירות במבנה הקודם ועוד לא היה לנו מקום לעבור אליו. הציוד אוחסן למשך שלושה חודשים ובסוף מאי זכינו במכרז על המקום פה. במשך שבוע, 24 שעות ביממה, עבדנו כאן כדי שהמקום יראה טוב ונוכל לפתוח אותו למען הלקוחות".
"היום יש גברים שמכריחים את הנשים שלהן לעשות ספורט"
במבנה הקודם בו שכן אל-הודאג' הוקם עסק מתחרה, גם הוא למען נשים. שני אלה פועלים כעת לצד קאנטרי קלאב חדש, שנחנך ברהט בשנה שעברה ומפעיל חדרי כושר לנשים ולגברים בשעות נפרדות. "למרות שיש את המועדון החדש ואת הקאנטרי קלאב, הנשים עדיין מחוברות אלינו". אומרת לי עביר. היא מפרגנת לעסק החדש:  "הלכתי אליהם בפתיחה ואיחלתי הצלחה". עצם הפתיחה של המקום ממחישה בעיניה את ההצלחה של המיזם שלה – לפתח את התודעה לספורט נשים בחברה הבדואית.
המבנה החדש מרוחק ממרכז העיר. עבד אלקאדר רואה בזה יתרון: "מי שמגיעות לכאן הן לרוב נשים בגילאים הבוגרים יותר, 25 ומעלה, שיש להן רישיון נהיגה ורכב, ולא סתם בנות שהמכון נמצא ליד הבית שלהן. הן בוחרות להגיע והן מתמידות ולוקחות את העניין ברצינות, לא סתם באות לבזבז זמן. אנחנו רוצים גם את הצעירות, אבל יש לנו קושי עם בנות התיכון. קשה להכניס אותן לנהלים של המקום. ניסינו לפתוח להן חוגים ייעודיים אבל הן לא בוחרות בהם. הן רוצות להיות עם המבוגרות".
היום, תוך שנים ספורות, כבר ניכר שינוי תודעתי בחברה הבדואית לגבי ספורט נשים: "יש לא מעט נשים שדווקא הגברים במשפחתן הם אלה ששולחים אותן. לפעמים הם אפילו מאיימים עליהן – 'אם את לא עושה ספורט ויורדת במשקל אנחנו מתחתנים עם אישה שנייה'. אני חושבת שלפעמים זה טוב. אישה אצלנו במגזר כל הזמן חושבת על הבית, חושבת מה אני מבשלת, איך אני מנקה, מה צריך לקנות, על הילדים, על הבעל… היא לא דואגת לעצמה. זה שהגברים מאיימים – זה עושה את שלו ובסוף הן נהנות. אני אפילו מקבלת טלפונים מהגברים עצמם שמודים לי על האפשרות הזאת לנשים שלהן".