מורת הדרך מלקייה מספרת על התרבות הבדואית דרך סיורים וטעמים

תרבות בשטח

לאחר שהעבירה סדנאות וסיורים על התרבות הבדואית באופן פרטי וראתה את הביקוש בקרב הישראלים, החליטה להפוך את התחביב לעסק, הפכה למורת הדרך הבדואית הראשונה ופתחה אוהל אירוח והדרכה. החודש התארחה אצלה קבוצה שריגשה אותה במיוחד: מורי דרך שהגיעו אליה כחלק מהכשרתם

חסין אלדדא

"אני רוצה שאנשים יכירו את התרבות הבדואית" כך פותחת את הריאיון אנשראח אבו עמאר בת ה-44, תושבת היישוב לקייה שבנגב. את הדרך שלה, במטרה לספר ולהכיר לציבור הישראלי את התרבות הבדואית, התחילה בחצר ביתה, "בכל פעם בעלי וילדיי היו מביאים את החברים היהודים שלהם אלינו הביתה והייתי מספרת להם על ההיסטוריה של הבדואים ומכינה להם אוכל. עם הזמן בעלי לי מאהל קטן מחוץ לבית ובו הייתי מקבלת את האורחים".
אבו עמאר היא אם לשישה. היא נולדה בכפר הלא מוכר 'ביר משאש' ליד דימונה, ולפני 25 עברה ללקיה יחד עם בעלה. סיפורה הייחודי התחיל עוד בתיכון שהיא היחידה מבנות המשפחה שסיימה את התיכון והמשיכה ללמודים גבוהים. לאחר לימודיה עבדה כשני עשורים בבית הספר היסודי בלקייה כמנהלנית בכירה ואחראית על המדריכות בפנימייה. "הייתי עושה סיורים לילדים וראיתי שהם נהנים, אז רציתי להרחיב את  העיסוק בזה".

קבוצת סיור באוהל האירוח. צילום: באדיבות המרואיינת

לפני ארבע שנים שיחת טלפון מחברה הביאה לסיור המקצועי הראשון שלה. "חברה התקשרה אליי ואמרה לי שההורים שלה באים לחופשה בארץ מארצות הברית והם רוצים לעשות סיור". וכך היה. במשך יום שלם הסתובבו בישובים לא מוכרים, במסגדים, ראו תפילות ומקומות היסטוריים. אבו-עמאר ראתה שיש פוטנציאל בזה והלכה ללמוד קורס מורי דרך. "אני הבדואית הראשונה והיחידה שמורת דרך", לאחר שנתיים של לימודים פתחה את העסק "למטיילים בנגב – אירוח והדרכות", וכך הפכה את האירוח למקצועה.
בשבוע שעבר הרגישה אבו-עמאר שסגרה מעגל. במסגרת קורס מורי הדרך שמתקיים בימים אלה הגיעה קבוצה של 50 מורי דרך להתארח אצלה ולערוך סיור. "הם מאוד נהנו ובמשך שבוע וסיפרו לי כמה הם  נהנו ושהם לא יכולים לשכוח את הביקור כאן".
תקופות השיא של האירוח הן בחודשי אפריל ובקיץ, בתקופות אלו בהם צריך להזמין מקומות שבועות מראש. אבל השנה בתקופת הקורונה המצב היה שונה "הייתה תקופה קשה מאוד. לא היו אנשים, נכנסנו לגירעון. אבל יהיה טוב כי עכשיו אנשים חוזרים להגיע".
"מה שאני הכי אוהבת בסיורים זה את האנשים. אני אוהבת חברה. אבל אני הכי אוהבת שבסוף הם אומרים לי שהם נהנו ואהבו את הסיור, ואת הארוחות, ושזה דבר שהם לא ראו אף פעם.  אצלנו בדרך כלל האישה בבית ומטפלת בילדים. רוב הגברים לא רוצים שהנשים שלהם יסתובבו ויעבדו ליד אנשים זרים. אבל אם מישהי תשאל אותי האם אני ממליצה לה להיות מורת דרך – אני אגיד לה כן. אני מאוד נהנית מזה"